המלחמה במפלצות- במקרא ובמיתולוגיה הכנענית

המיתולוגיה הכנענית כוללת את מלחמות "בעל" גם במפלצות מיתולוגיות נוספות כמו "עֲקַלָּתוֹן" (באוגריתית "בתן עקלתן"), "נחש הבריח" (באוגריתית "בתן ברח"), "לויתן" (באוגריתית "לתן"), "רשף", "רהב", ו"דבר". תאור מלחמתו של בעל בנחש נמצא בחלקו השלישי של מחזור עלילות בעל, והמזכיר שלושה מאויבי בעל: לויתן נחש בריח, נחש עקלתון שהוא שליט אשר לו שבעה ראשים, וזה לשונו (1-5, I 1.5 (KTU:

"כְּשֶׁמָּחַצְתָּ לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִיחַ,

כִּלִּית נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן,

שַׁלִּיט אֲשֶׁר שִׁבְעָה רָאשִׁים לוֹ-

הִתְעַרְטְלוּ (ו)רָפוּ הַשָּׁמַיִם כְּרִכְסֵי אֲפֻדָּתְךָ"

וכן שיר מהלוח השלישי של מחזור עלילות בעל (37-IV, 4, III 1.3 (KTU

"מִי הָאוֹיֵב שֶׁהוֹפִיעַ לַבַּעַל? צַר לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת?

הֲלֹא מָחַצְתִּי אֶת אָהוּב אֵל, יָם.

הֲלֹא כִּלִּיתִי אֶת נְהַר אֵל הַגָּדוֹל.

הֲלֹא חָסַמְתִּי אֶת תַּנִּין, אֲסַרְתִּיו.

מָחַצְתִּי אֶת נְחַשׁ עֲקַלָּתוֹן,

שַׁלִּיט שֶׁשִּׁבְעָה רָאשִׁים לוֹ"^[1]

איזכורים למלחמה דומה של יהוה כנגד המפלצות הללו ניתן למצוא גם במקרא, כגון (יש' כז א) "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהֹוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן". החרב מסמלת מלחמה שתופנה כלפי שני סוגי "לִוְיָתָן נָחָשׁ", האחד "בָּרִחַ" והשני "עֲקַלָּתוֹן". באיוב (כו יג) מוזכר המאבק בכך ש"חֹלֲלָה יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִיחַ". המלחמה באל "רָהַב" ועוזריו מוזכרת גם כן באיוב (ט יג) "אֱלוֹהַּ לֹא יָשִׁיב אַפּוֹ תַּחְתָּיו שָׁחֲחוּ עֹזְרֵי רָהַב", וכן (איוב כו יב) "וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב". בתהלים מוזכר רָהַב כאוייבו של יהוה שנלחם בו (תה' פט יא) "אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב, בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ". גם הנביא ישעיהו מזכיר את המלחמה ברהב ככזו שהיתה "בימי קדם", וכוונתו כניראה לימים שלפני הבריאה (יש' נא ט) "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ יְהֹוָה, עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים, הֲלוֹא אַתְּ (הזרוע) הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב".

מתיאורים נוספים במקרא על אותה המלחמה עולה כי היא כללה גם "גערות" של יהוה או השמעת "קול רועם", כגון במזמור (שמ"ב כב, ח-טז):

"וַיִּתְגָּעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ ... וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבֹתָיו סֻכּוֹת חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים...יַרְעֵם מִן שָׁמַיִם יְהֹוָה וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ,...וַיִּשְׁלַח חִצִּים ... וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם, יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל בְּגַעֲרַת יְהֹוָה מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ".

הגערה לא סתם גערה אלא "מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ", יהא מובנה אשר יהיה. על אותה הגערה במלחמה הזו ניתן ללמוד גם מישעיהו (נ ב) "הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת וְאִם אֵין בִּי כֹחַ לְהַצִּיל? הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם". יהוה שואל שאלה רטורית, האם מישהו חושב שהוא אינו יכול להציל, והרי הוא גער בים וַעֲשָׂאוֹ חָרָבָה. על הגערה ככלי נשק של יהוה ניתן לראות בפסוק (יש' סו טו) "כִּי הִנֵּה יְהֹוָה בָּאֵשׁ יָבוֹא, וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹתָיו, לְהָשִׁיב בְּחֵמָה אַפּוֹ, וְגַעֲרָתוֹ בְּלַהֲבֵי אֵשׁ". וכך כותבת נגה איילי-דרשן על הזיקה בין הספרות הכנענית למקרא ביחס למלחמה במפלצות:

"כתובים אלה מעידים כי בישראל, כמו בתרבויות אחרות בסביבתה, התמזג סיפור מלחמתו של אלוהי הסער בים בסיפור מלחמתו ביצורים אימתניים... רוב השמות הנזכרים כאן, ים, תנין, לויתן, ונחש בריח, מקבילים לשמות הישויות שבהן נלחמו בעל וענת על פי הספרות האוגריתית, ואמנם אין פלא שהספרות המקראית המשיכה את המסורת השמית מערבית שבסביבתה, ולא את החורית או המסופוטמית"^[2].

מקריאת כל פסוקים אלו מתבקשת כמובן השאלה הכיצד מלחמות יהוה בדמויות מיתולוגיות אלו עולות בקנה אחד עם סיפור הבריאה המקראי? הכיצד העזו כותבי פסוקים אלו לכתוב על אותן מלחמות מיתולוגיות בין יהוה ל"ים" ולמפלצות המסתוריות הללו? ניתן להסביר את הדבר בכמה אופנים. על פי ההסבר האחד, כל אותם פסוקים מיתולוגיים אינם סותרים את סיפור הבריאה בהיותם מתייחסים לאשר ארע טרם בריאת העולם. יתכן והיתה אז רווחת האמונה כי דווקא אותה מלחמת יהוה בדמויות המיתולוגיות הללו היא זו שאיפשרה את הבריאה לאחר שהושמדו כל "כוחות רשע". קודם לבריאה האל נלחם בכוחות הרשע, השמיד אותם או ששם אותם תחת "משמר", ולאחר מכן ברא את העולם. מכאן שאין מיתולוגיה זו סותרת את סיפור הבריאה. דעה זו מובעת בתלמוד עצמו לפיה המדובר במלחמה שקדמה לבריאת העולם, מלחמה בין יהוה לבין "שר של ים" שבסופה יהוה הרגו, (בבלי, בבא בתרא עד ע"ב):

"בשעה שביקש הקדוש ברוך הוא לבראות (כך במקור!) את העולם, אמר לו, לשר של ים: פתח פיך ובלע כל מימות שבעולם...מיד בעט בו והרגו, שנאמר (איוב כו יב) בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב"...שרו של ים, רהב שמו, ואלמלא מים מכסין אותו - אין כל בריה יכולה לעמוד בריחו".

איזכור נוסף בתלמוד לאותה המלחמה ביצורים המיתולוגיים ניתן למצוא בהמשכו של אותו הדף בתלמוד (בבלי, בבא בתרא עד ע"ב):

"כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו - זכר ונקבה בראם, אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון - זכר ונקבה בראם, ואלמלי נזקקין זה לזה - מחריבין כל העולם כולו, מה עשה הקדוש ברוך הוא? סירס את הזכר, והרג הנקבה וּמְלֵחָה (=שימר אותה באמצעות הַמְלָחָתָהּ) לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר (יש' כז א) "וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם".

סביר מאוד להניח שדברי התלמוד משקפים שריד לאמונה קדומה זו שרווחה בקרב העם, עוד מימי הבית הראשון, על אותה המלחמה המיתולוגית. על השאלה מתי התרחשה מלחמתו של יהוה בכל אותם יצורים אומר ישראל קנוהל:

"החוקרים חלוקים בשאלה אם מדובר במרד של הים ומפלצותיו אחרי הבריאה או במאבקו של האל בכוחות הללו קודם לבריאה. לשון אחר, האם הים ומפלצותיו הם ברואי האל שעמדו והתקוממו כנגד יוצרם, או שמא הם כוחות קדמונים שקדמו לבריאת האל ושאותם היה צריך להכניע כדי להתחיל במלאכת הבריאה"^[3].

לפי הסבר שני, סיפור הבריאה המקראי טרם נכתב, או טרם היה נפוץ בעם, בעת שנכתבו הטקסטים אודות מלחמת יהוה במפלצות. לפי הסבר זה, סיפור הבריאה המוכר לנו כיום נוצר לאחר חורבן ממלכת יהודה, והטקסטים המשקפים את מלחמת האל משקפת אמונה קדומה יותר שרווחה בעם ושלא היתה בה סתירה לסיפור הבריאה שטרם נכתב. כל אותם פסוקים בעלי אופי מיתולוגי נכתבו לפני כתיבת סיפור הבריאה בספר בראשית.

לפי הסבר שלישי, יתכן ובזמן כתיבת אותם פסוקי "תאומכיה", המיתולוגיה הפכה כבר להיות למעין סוג של "אגדת עם" ותו לא. בטקסט המקראי יהוה אינו נלחם ב"אלים" ממש אלא רק במין דמויות שמעמדם "מְשׁוּנְמָּךְ" לסתם מפלצות, מבלי לפרט מה בכלל טיבם. במסגרת ה"דֶּה מִיתִיזַצְיָה" ("הקטנת" הדמויות של האלים שבמיתוס), מובע בעקיפין לעג כלפי דמויות אלו. כל ה"אלים האימתניים" שהיו מוכרים מתרבות כנען הופכים למין "חיות מחמד" לא מסוכנות בהם יהוה מהתל או רומס אותם. הזכרת האלים והמפלצות הכנעניים התאפשרה רק אחרי ש"חלפה הסכנה" של האלילות, ולא קיים יותר החשש שקורא ישתכנע באמיתות המיתוס הכנעני. לפי הסבר זה בתקופה בה נכתבו הפסוקים אודות המאבק במפלצות, המונותאיזם היה חזק ומושרש דיו ולא היה כל חשש להשתמש בדמויות אלו כמטאפורה^[4].

במילים אחרות, כל תאורי המלחמות במפלצות אינם ביטוי לאמונה בנכונות אותה המיתולוגיה אלא רק שימוש ספרותי בדמויות המופיעות בה, דמויות שהיו מוכרות ברבים. השימוש בדמויות אלו הוא מטאפורי בלבד, לתיאור כוחו שלש יהוה. חיזוק לכך ניתן לראות בעובדה שכל אותן דמויות מפלצתיות מופיעות רק בשירה המקראית, סוגה שבה מקובל ונפוץ השימוש במטאפורות.

קשה לי להסכים עם ההסבר האחרון. הקושי נעוץ בכך שמהפסוקים המתארים את המלחמה עולה כי יהוה גאה בנצחונו על אותן הדמויות. משמע אין המדובר ב"סתם מפלצות" מטאפוריות, אלא הן עדיין נתפשו כדמויות אימתניות בעת שהטקסטים הללו נכתבו, אחרת מָה הָרְבוּתָא בנצחונו הגדול של יהוה אם נלחם נגד "מפלצות צעצוע".

כך מתארת דלית רום-שילוני את משמעות מלחמת יהוה במפלצות:

"עדות לדמותו של ה' כלוחם מצויה בפסוקים בעלי האופי המיתולוגי במזמורים עד, עז ופט... החזרה אל מלחמת ה' בכוחות הכאוס נותנת ביטוי לתפיסת תפקידיו של אלהים כ'מושל' העולם כולו בהיותו האל הבורא (פט 10), וכלוחם. אלהים הוכיח בניצחונו על מפלצות הים ובקביעת סדרי העולם כי הוא בעל מעמד כלל עולמי וכוח על טבעי, לא כל שכן על אנושי"^[5].

שאלה נוספת שיש לשאול, במידה ואכן רווחה בעם האמונה במלחמת יהוה במפלצות כמו נחש הבריח, עקלתון, ים, תנינים, רהב ואחרים, להיכן נעלמו כל סיפורי הפרוזה אודותם? מדוע דמויות אלו נשתמרו רק בסוגת השירה שבנבואות ובספרי הכתובים אך לא נותר זכר לכך סיפורי הפרוזה?

סביר מאוד להניח כי היתה גירסה קדומה אלא שהוא צונזרה והועלמה מהקאנון המקראי כבר בשלבי עריכתו המוקדמים. רבים הם הספרים ששמם מוזכר במקרא אך תוכנם אבד או נגנז^[6], כנראה לנצח נצחים, כמו למשל "סֵפֶר מִלְחֲמֹת יְהֹוָה" המוזכר בפסוק (במ' כא יד) "עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְהֹוָה אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן^[7]". ספר שלם זה אודות מלחמותיו של יהוה היה ואיננו עוד עמנו. "צינזור ספרים" שאינם הולמים את תפישות האלוהות או את התאולוגיה הדומיננטית אינו תופעה חדשה אלא קיימת מאז ועד היום^[8]. גם לאחר תקופת המקרא, "הספרים החיצונים", ספרי הקודש שנכתבו באמצע ימי הבית השני הפכו ל"מוקצים", ועונש חמור ל"קוראים" בספרים הללו (משנה, סנהדרין י א) "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא ...אף הקורא בספרים החיצונים"^[9]. עד היום ספרים אלו אינם נלמדים בקרב החוגים השמרנים, האוסרים לקריאה גם ספרים מדעיים, ובדרך זו מנסים "למחוק" כל זכר ל"תפישות שגויות" בעיקר, ואת הצורך להתמודד עם תוכנם שיכול להיות מאתגר. יחד עם זאת ניתן למצוא במקרא סיפורים "מיתולגיים"^[10] כפי שיורחב בהמשך.