הספרות הכנענית- אוגריתית

אחת השאלות הגדולות שהעסיקו את חוקרי המקרא בעבר היתה השאלה הכיצד זה יכלה להיווצר בישראל הקדום שירה משוכללת בשפה העברית, יצירה שיש בה להעיד על מסורת אמנותית ברמה גבוהה, כבר בשלבי התגבשותו הראשונית של העם הישראלי. מִן הַמְּפֻרְסָמוֹת בחקר הספרות שכדי להגיע לרמה ספרותית גבוהה נדרש פרק זמן של עשרות ואף מאות שנים, ובוודאי שאין בכוחה של תרבות צעירה, בעיקר אם היו "עבדים שיצאו ממצרים", להפיק שירה ופרוזה ברמה גבוהה מיד עם היווצרותה.

על פי הנרטיב המקראי המסופר במקרא, מיד עם יציאת העם ממצרים ומיד בכניסה לארץ מופיעה שירה מפותחת וספרות גבוהה, שירת הים או שירת דבורה, וזאת למרות ששום יצירה עברית או ספרותית לא נוצרה בזמן השיעבוד במצרים. פרק הזמן הקצר מרגע יציאת מצרים ועד להתגבשות העם בכנען לא יכל היה להיות מספיק כדי שיאפשר כתיבת יצירות ספרותיות בכלל ושירה גבוהה בפרט. השירה המקראית כוללת צורות אמנותיות ייחודיות כמו שירה ב"תקבולות", "צמדי מילים" השזורות בצלעות הקבולות, מטאפורות ייחודיות, ועוד. שאלה זו נותרה בעבר ללא מענה.

אחת ההשערות שהוצעו בעבר לפתרון תעלומה זו היתה שהעם הישראלי בראשית קיומו הושפע מיידית, תוך עשרות שנים מהשירה של המזרח הקדום שסבב אותו, כלומר הספרות הבבלית, המצרית והאשורית. אולם השערה זו נראתה כלא מסתברת. שפות העמים שמסביב לכנען היו שפות זרות לעברית, ובנוסף, שירת המזרח הקדום היתה ביסודה שירה דתית, ולכן קטן הסיכוי שבישראל הקדומה ילמדו וישננו שירה דתית של עמים אחרים. הנימוק החשוב ביותר לדחיית השערה זו היתה העובדה שקיימים ביטויים ומטבעות לשון אשר ייחודיים לשפה העברית ולכן אינם כלל יכולים להגיע משפה זרה אחת לשניה.

הפיתרון לתעלומה הופיע בתחילת המאה העשרים, בשנת 1928, כשהתגלו ב"תל ראס שמרה" (=תל ראש השמיר) שבסוריה^[1], ארכיון^[2] של עיר עתיקה ששמה אֻגָּרִית שפרחה באמצע האלף השני לפנה"ס. אוגרית היתה עיר מסחרית חשובה הכפופה לאימפריה החיתית, והוכשרו בה סופרים רב לשוניים, כולל בלשון הבין לאומית של האלף השני לפסה"נ, החתית והחורית. הארכיונים הספרותיים כללו לוחות, כאלפיים במספר, לוחות העשויים טין או לוחות חֵמָר (במחקר נהוג לכנותם (Clay Tablets.

לצורך הכנת הלוח בימי קדם, לקחו טין רטוב (חימר לח) ועיצבו אותו ללוח קטן ושטוח ביד. הסופר השתמש בכלי חד שנקרא סטילוס (קנה או מקל מחודד), הוא לחץ את הקצה לתוך הטין הרך וכך יצר סימני האותיות או המילים. לאחר הכתיבה היו שתי אפשרויות: ייבוש בשמש, לשימוש זמני, או צריפה בתנור- ללוחות חשובים יותר, שהפכו קשים כמו חרס. לוחות רבים שרדו אלפי שנים.

ארכיונים שכאלו נמצאו באוגרית בארמון המלך ובבית הכהן הגדול, הקרוי באוגריתית "רב כהנמ", או "הכהן הגדול".

הכתבים שנמצאו הינם מסוגים שונים: מיתוסים ואפוסים^[3], טקסים ריטואליים דתיים, מדריכים רפואים, ותפילות. טרם נתגלו בשפה האוגריתית קבצי חוק, נבואה או "ספרות חכמה".

בארכיונים נמצאו אלפי טקסטים שנכתבו במהלך מאות השנים בין המאה ה-15 עד ה-12 לפנה"ס, חלקם כמאתיים שנה לפני "תקופת ההתנחלות הישראלית". תגלית ספרות אוגרית היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שהעולם נחשף לספרות הכנענית העשירה, וחשיבותה בכך שזו היתה הספרות התיאולוגית שפרחה בכנען בראשית היווצרותו של עם ישראל. עם פענוח הכתבים העתיקים שהיו כתובים בשפה האֻגָּרִיתִית, נוצר גל של מחקר ונכתבו מאמרים וספרים בנושא. פיענוח השפה האוגרתית תרם גם רבות להבנת מילים סתומות במקרא כמו למשל המילה "לְבָאִם" שבפסוק (תה' נז ה) "נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִם אֶשְׁכְּבָה לֹהֲטִים בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה". ללא הכרת משמעות המילה, טרם התגלית הארכאולוגית באוגרית, פורשה המילה בצורה מדרשית (רש"י תהלים נז ה)."נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִם- אבנר ועמשא שהיו לְבָאִם בתורה", כניראה מלשון "לביאה". לאחר פיענוח השפה האוגריתית התגלתה משמעות המילה לְבָאִם בשפה האוגריתית כ"קשתים מקצועיים", פירוש שעולה בקנה אחד עם המשך הפסוק "בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה"^[4].

השפה האוגריתית הינה שפה שמית צפונית-מערבית, השייכת לניבי הכנענית הקדומה שבהם צמחה העברית. המחקר הלשוני פענח את הטקסטים הרבים שהתגלו וכך נחשפו סיפורי הפנתאון הכנעני שבראשו ניצב אל ששמו "אֵל", אשתו העונה לשם "אֲשֵׁרָה", בנם, שהוא בעצמו אל רב כוח, ששמו "בַּעַל", ואחותו, היא בתם של "אל" ו"אשרה", האלה "עֲנָת". היתה זו משפחת אלים, כשבנוסף אליהם היו אלים "זוטרים" אחרים וכמו גם "כוחות רשע" מפלצתיים שבעל וענת נלחמו בהם.

בארכיון התגלו פרקי שירה המזכירים מאוד את השירה המקראית במוטיבים אמנותיים רבים המשותפים, כמו תופעת התקבולות, אותם צמדי המילים זהות השזורות בתקבולות, מטבעות הלשון, תאורי האל, מבנים ואמצעים אמנותיים דומים, ועוד, כפי שיורחב בהמשך.

תגלית זו הובילה למסקנה הברורה כי סופרי המקרא הכירו הַכֵּר הֵיטֵב את האוצר הספרותי הכנעני שקדם לכתיבתם. וכך מתאר אליעזר (אד) גרנשטיין את האמצעים האמנותיים שרווחו באוגרית:

"בולט במיוחד השימוש הפיוטי הנודע בצמדי מילים בתקבולת. השירה האוגריתית, כמו השירה המקראית, ערוכה על פי רוב בחרוזים המורכבים כל אחד משתי צלעות מקבילות. צמדי מילים מוסכמים הם מחומרי הבנייה של השירה התקבולתית. נהוג להביא מילה אחת, לעיתים קרובות יומיומית או צנועה, בצלע הראשונה של התקבולת, ומילה פיוטית ולעיתים זרה בצלע השניה"^[5].

השפה האוגריתית קרובה מאוד לעברית ולכנענית, ויש בה אוצר מילים לא קטן של מילים זהות או דומות לעברית אך יחד עם זאת המבנה הלשוני שלה שונה^[6]. מהשפה הכנענית העתיקה התפתחו השפות השמיות הקדומות ובהן מואבית, שהיתה הכי קרובה לעברית המדוברת בדרום הארץ, עמונית, ואדומית. העברית הינה שפה שהתפתחה אף היא מהשפה הכנענית הקדומה כשפה נפרדת, ככל הניראה כבר בסוף האלף השני ותחילת האלף הראשון לפנה"ס. העברית הינה השפה "האחות" של הכנענית, והיא "אחות" גם לאוגרית, ואינה רחוקה מהשפה הארמית^[7].

אוגרית חרבה קודם ל"תקופת ההתנחלות" הישראלית, וכפי הניראה לא היתה אינטרקציה בין תושבי אוגרית לתרבות הישראלית בזמן התהוותה, אך בה בעת ניכרת הזיקה החזקה ביותר בין השירה האוגריתית למקרא כמו גם הזיקה בין האלים הכנענים לאלים המופיעים במקרא כמו "אל", ו"בעל". האלה "ענת" מופיעה כשמה של אמו של השופט שמגר (שופ' ה ו) "בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת, בִּימֵי יָעֵל, חָדְלוּ אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת".

סביר להניח כי גם האוגריתית וגם הספרות המקראית שאבו שתיהן ממסורת כתיבה משותפת הקדומה יותר לשתיהן, זו שהיתה רווחת בַּלֵבַנְט, בערך "מלבנון עד גת". למסורת כתיבה זו היו שותפים גם הפיניקים, האוגריתים, והכנענים. ניתן להעריך במידה גדולה של וודאות כי "סוכני המעבר" של אותה מסורת כתיבה עתיקה היו העם הכנעני עצמו שישב בארץ עוד קודם להגעת הישראלים מאזורים שונים^[8]. וכך מתאר אלכסנדר רופא את הקירבה הספרותית בין כתבי אוגרית למקרא^[9]:

"גילוי כתבי אוגרית הראה בעליל שהשירה המקראית היא המשך למסורת הספרותית של כנען. אפילו המבנה היסודי של מקצב ותקבולת צלעות הוא משותף! וכן משותפים יסודות רבים של פְּרוּסוֹדְיָה ^[10]: המאמר המספרי המודרג כמו (תה' סב, יב) "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹהִים", דימויים, מטבעות לשון, זוגות קבועים של מילים מקבילות...בכך רק רמזנו לזיקה של הספרות המקראית בכלל, ושירתה בפרט, אל השירה האוגריתית- זיקה המציגה אותן כרצף אחד, או כגיבושים שונים של מסורת ספרותית שמית-מערבית אחת".

הישראלים הקדומים באו במגע עם האוכלוסיה הכנענית בצורה עמוקה ביותר ונטמעו אלו באלו גם בקשרי נישואין. אך טבעי הדבר שהישראלים אימצו את האל "אל" הכנעני כמו גם את "בנו" האל "בעל", במשך מאות השנים שלאורך ימי הבית הראשון. וכך מתאר המקרא את הזיקה הקרובה בין הישראלים לכנענים (שופ' ב יא):

"וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים...וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם".

וכן (שופ' ג ה-ז):

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָשְׁבוּ בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, וַיִּקְחוּ אֶת בְּנוֹתֵיהֶם לָהֶם לְנָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם נָתְנוּ לִבְנֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם, וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָאֲשֵׁרוֹת".

התאורים הנ"ל מתייחסים לתקופה ארוכה של מאות שנים. פולחן הבעל נמשך לפחות עד ימי המלך יהוא (סוף המאה התשיעית לפנה"ס) ואף אחר כך, בימי המלך יאשיהו (המאה השביעית לפנה"ס). על המלך יהוא מסופר שהוא "השמיד" את פולחן הבעל (מל"ב י כח) "וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל", אלא שגם בימי המלך יאשיהו היו בישראל כלי פולחן לבעל ולאשרה, גם כחלק מפולחן יהוה, עד שהמלך יאשיהו שינה את הפולחן בישראל (מל"ב כג ד) "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל ... לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל יְהֹוָה אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה". במילים אחרות, פולחן הבעל, והמיתולוגיה הכנענית היו בעצם חלק בלתי נפרד מתרבותו של העם הישראלי עצמו, ולא "פולחן זר", וזאת עד להיעלמותו הסופית של פולחן הבעל באופן סופי עם חורבן הבית הראשון. מכאן שניתן לראות "בתרבות הכנענית", בשלבים הקדומים של העם לפחות, חלק מהתרבות הישראלית הקדומה ואף "בשר ובשרה".

כאמור, המחקר העלה כי הספרות המקראית הינה המשכה הישיר של הספרות הכנענית שקדמה לה. הספרות המקראית התפתחה והמשיכה בדרכה הייחודית והמקורית את מסורת הכתיבה הכנענית הקדומה תוך שימוש באלמנטים אמנותיים רבים הייחודיים לשתיהן, תוך שהיא יוצרת עולם תרבות ישראלי חדש בעולם העתיק, כפי שמתאר אליעזר (אד) גרנשטיין:

"מחברי המקרא הכירו את הפנתאון הכנעני הקדום המשתקף בכתבי אוגרית, ואף מקצת המיתולוגיה שבאה לידי ביטוי בהם. עיון בספרות המקראית לאור המקורות מאוגרית מגלה שוב ושוב שימוש כללי וממוקד בעלילות ובדמויות כנעניות דומות לאלה שבכתבי אוגרית וכן שימוש שגרתי במוטיבים ובדפוסים רטוריים ולשוניים האופייניים להם. המדובר ברצף תרבותי שחבק את צפון סוריה בקצה האחד ואת ארץ יהודה בקצה האחר"^[11].

פרופ' משה דוד קאסוטו, שבימיו נתגלתה העיר העתיקה אוגרית, היה מגדולי חוקרי המקרא ומפרשיו, והוא היה מבין הראשונים לתרגם לעברית את הטקסטים הספרותיים של אוגרית. פרופ' קאסוטו, כתב מאמרים רבים שחלקם נאגדו בספריו^[12]. מלומד זה הוכיח והראה במחקריו הרבים את הקרבה הספרותית בין כתבי אוגרית לבין המקרא, קירבה הכוללת שימוש במטאפורות זהות, תוארי קישוט, צמדי מילים, שימוש ייחודי בפעלים, וכן "נוסחאות מעבר"^[13] מנושא לנושא בסיפורת הפרוזה. כל אותם אלמנטים משותפים הביאו למסקנה ודאית לפיה היתה השפעה ישירה של הספרות הכנענית הקדומה על הספרות הישראלית שהחלה להיווצר רק מאות שנים אחריה. על תרומתו של קאסוטו כותב אלכסנדר רופא את הדברים הבאים:

"תרומתו היחודית של קאסוטו היא בשיחזור שירי העלילה העתיקים. עלילת מלחמת ה' בים היא בעצם סיפור שנעלם לגמרי מן הסיפורת "ההיסטורית" של עם ישראל, סיפורי הבריאה בבראשית רחוקים ממנו מרחק רב. קאסוטו הצליח לשחזר אותו במידה רבה, הן בנוגע לתוכנו והן באשר למטבעות הלשון המיוחדים ששימשו בו. לצורך השחזור הוא גייס את כל המידע שבו שלט: אנאלוגיות מן המזרח העתיק (אכדיות ואוגריתיות), רמזים בספרות הנבואה, החכמה והמזמורים, הספרים הגנוזים ודברי חז"ל. זוהי בלי ספק תרומה חשובה ביותר של קאסוטו"^[14].

נסקור כעת את האלמנטים הספרותיים והתאולוגיים המשותפים בין הספרות הכנענית לספרות המקרא. אין בסקירה זו כדי להמעיט, ולו במקצת, ממקוריותה וּמֵחִדּוּשָׁהּ הגדול של הספרות המקראית בתקופת חִבּוּרָהּ. כל שיש בסקירה זו להראות את המשותף בין עולם המקרא לעולם הספרותי הקדום שרווח בכנען.