בריאת התנינים הגדולים

סיפור הבריאה הישראלי, במתכונת של בריאה בסדר של ימים, ששה ימי יצירה וקידוש היום השביעי, הינו סיפור ייחודי שאין לו אח ורע במסורות המזרח הקדום. יחד עם זאת ניתן לראות כי הוא "מתכתב" עם סיפורי בריאה אחרים ומתפלמס איתם באופן סמוי. אחת הדוגמאות המפורסמות הינה הסיפור על בריאת "התנינים הגדולים". כידוע, סיפור הבריאה המקראי אינו מזכיר אף בעל חיים באופן ספציפי כלשהו מלבד האדם. הסיפור הוא "גנרי" כללי העוסק בכלל היצורים, החיה, העוף והדגה. והנה, למרות שאין תאור של בריאת בעל חיים ספציפי, כמו כלב, נמר או שור לדוגמה, הרי שבאופן חריג הסיפור חורג ממנהגו ומזכיר באופן ספציפי רק את בריאת "הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים". וְדֹק: אין המדובר בסתם תנינים, אלא בתנינים "גדולים" דווקא (בר' א כא) "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים". התנין בולט בחריגותו לא רק בגלל פירוט שמו הספציפי, אלא גם בהיותו מתואר כ"גדול", והדבר בהחלט מעורר את השאלה לְפֵשֶׁר הדבר. התשובה לשאלה היא שלתנין היה מעמד מיוחד במיתולוגיה הכנענית. על פי מיתולוגיה זו נערך קרב אימתני בין האל בעל לתנין, שבסופו בעל ניצח כמובן והרג את התנין. עם סיפור כנעני זה בדיוק מתפלמס הסיפור המקראי, שהכיר את הסיפור הכנעני, ויוצא נגדו. הסיפור על בריאת התנינים על ידי יהוה יוֹצֵא חוֹצֵץ נגד הרעיון שהבורא נלחם ביצור כלשהו, תנין או כל יצור אחר. כדי לְשָׁרֵשׁ וּלְבַעֵר את האמונה במלחמה מיתולוגית זו, המקרא מציג גירסה לפיה האל ברא את התנינים הגדולים ולא נלחם בהם. המקרא מציג את התנין כחלש, בכך שהוא יצור שנברא, ושולל את הרעיון של מלחמת האלים בתנין האגדי. התנין מוצג כסתם יצור שנברא כמו כל היצורים, ובכך נדחקה לחלוטין את התפישה המיתולוגית הכנענית.

וכך מנסח את הדברים ישראל קנוהל:

"היצורים היחידים הנזכרים בשמם בסיפור הבריאה של בראשית א הם 'התנינים הגדולים', ויש לראות זאת כפרי מגמה פולמוסית. המחבר של בראשית א' דוחה במתכוון את המסורת על מאבקו של האל בתנינים. התנינים אינם כוחות עצמאיים של הרוע. האל ברא אותם כמו כל יצור אחר, ומכאן שאין מקום למאבק בינם לבין האל"^[1].

על דרכו של המקרא להתפלמס בעקיפין עם השקפות זרות אומר יאיר הופמן:

"קו ז'אנרי נוסף בתורה הינו ההמנעות של סיפורי התורה מפולמוסים ישירים עם השקפות זרות: תמורת זאת מביעה התורה את ביקורתה בעקיפין, כגון ההדגשה על בריאת התנינים הגדולים, שיש עימה פולמוס סמוי כנגד אגדות מיתולוגיות"^[2].

כדי להבין עד כמה סיפורי המיתולוגיה הכנענית היו נפוצים בישראל ניתן לראות שרידים שעלו על הכתב והם מוזכרים במספר ספרי המקרא, בנביאים ובכתובים. יהוה מתואר כמי שנלחם במפלצות קדמוניות, כניראה לפני שברא את העולם. מסתבר שהמעבר למונותאיזם הצרוף לא יכל היה לטאטא את שאריות המיתולוגיה שהיו נפוצות בעם אודות מלחמתו של הבורא בתנין כמו גם בשאר ה"מפלצות".

להלן דוגמאות לאיזכורי המלחמה בתנין.

(תה' עד יב-יג) "וֵאלֹהִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם ...שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים", (איוב ז יב) "הֲיָם אָנִי, אִם תַּנִּין, כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר?!". איוב מתלונן מדוע יהוה שם עליו "משמר" כמו ששם על התנין, כדי שלא יוכל יותר לתקוף. בישעיהו (נא ט) נאמר "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ יְהֹוָה ... מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין, וכן (יש' כז א) "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהֹוָה ... וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם". "בַּיּוֹם הַהוּא", רק ב"אחרית החיים", יהוה יהרוג את "הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם", כשכוונתו כמובן לא לסתם תנין אלא לאותו יצור מיתולוגי הנקרא תנין.