מוטיבים תאולוגיים משותפים
להלן מספר דוגמאות לאמונות שונות שרווחו בכנען ושניתן למצוא להן ביטוי גם בספרות המקראית:
חופש למתים בשאול
באוגרית מתואר הַשְּׁאוֹל כמקום משכן המתים, "בית חפתת" (לוח ABII, ח, 7), שתרגומו המילולי "בית חופשית". הרעיון ש"המתים חופשיים" מצוי גם בספרי המקרא כמו בפסוק (תה' פח ו) "בַּמֵּתִים חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר, אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ". המוות מתואר גם כמקום בו העבד משתחרר לחופש (איוב ג טז-יט) "אוֹ כְנֵפֶל טָמוּן לֹא אֶהְיֶה כְּעֹלְלִים לֹא רָאוּ אוֹר... קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו".
בעת העתיקה מצורע נחשב למת (בבלי, נדרים סד ע"ב) "ארבעה חשובין (=נחשבים) כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים"), ואכן בספר דברי הימים מכונה את בית המצורעים, בו שהה המלך עוזיה, גם כן בדומה לכינוי המוות (דה"ב כו כא) "וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בֵּית הַחָפְשִׁית מְצֹרָע".
תאור האל כ"רוכב ערבות"
מוטיב ספרותי-תיאולוגי המשותף לספרות האוגריתית ולמקרא הוא תיאור האל כ"רוכב עֲרָבוֹת". האל "בעל" מתואר במספר מקומות בספרות האוגריתית כמי שרוכב בשמים ומכאן כינויו "רכב ערפת" (עננים), כגון (אוגרית לוח DI, 42-64) "שבע שנת יברך בעל תמן רכב ערפת" (שתרגומו:"שֶׁבַע שָׁנִים יְבָרֵךְ בַּעַל, שְׁמוֹנָה רוֹכֵב עֲרָבוֹת"). תיאור דומה ניתן גם ליהוה (תה' סח ה) "סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ". בנוסף, כמו בעל שמתואר כרוכב, גם יהוה מתואר כמי שרוכב (דב' לג כו) "אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם", וכן (תה' סח לד) "לָרֹכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם", וכן (יש' יט א) "הִנֵּה יְהֹוָה רֹכֵב עַל עָב", וכן (חב' ג ח) "כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה", ועוד.
נידמה כי גם "הכרובים" שבבית המקדש, סימלו את "מרכבתו" של יהוה בכנפיים שהיו להם לצורך אותה הרכיבה בשמים (שמ' כה כ) "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם".
מעניין לציין כי התואר "רכב ערפת", כלומר בעננים, שבאוגריתית קשור גם לתואר "עֲרָפֶל", שהוא סוג של ענן, המופיע כאחד מתאורי האל במקרא, כמו לדוגמה (שמ"ב כב י) "וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו", (דב' ד יא) "חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל", וכן (תה' צז ב) "עָנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו".
תוארים ייחודיים אלו לשני האלים, בעל ויהוה, ככאלו הרוכבים על מרכבה, בשמים, "בערבות", "בענן" וב"ערפל", יכול להעיד לא רק על קרבה ספרותית אלא גם על השפעות תיאולוגיות על תפישת דמות האל ועל הסינקרטיזם שחל בין שני האלים בייחוס אותם התארים לדמות האל.
כך מופיעים התארים בספרויות השונות:
באוגרית לוח AB V, ד,34-35:
"אב יפע לבעל צרת לרכב ערפת", שתרגומו:"(אֵיזֶה) אוֹיֵב הוֹפִיעַ לַבַּעַל, (אֵיזֶה) צוֹרֵר לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת".
באוגרית בלוח ABV, ג, 39-41:
"(ט)ל שמם שמן ארץ רבב (ר)כב ערפת טל שמם תסכה (רבב) כבכבם", שתרגומו:"טַל שָׁמַיִם, שֶׁמֶן אֶרֶץ, רָבִיב רוֹכֵב עֲרָבוֹת, טַל יַרְעִיפוּהוּ שָׁמַיִם, רָבִיב יַרְעִיפוּהוּ כּוֹכָבִים".
באוגרית לוח ABI, ב, 6-7:
"ירא אן אלאין בעל תתע נן רכב ערפת", שתרגומו:"יָרֵא הָאַבִּיר אֶלְאֵן בַּעַל, שָׁתַע הַבֵּן רוֹכֵב עֲרָבוֹת".
דברים פרק לג
(כו) אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים:
תהלים פרק סח
(ה) שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו:
תהלים פרק סח
(לד) לָרֹכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם הֵן יִתֵּן בְּקוֹלוֹ קוֹל עֹז:
(במאמר מוסגר, יתכן והצירוף " בִּשְׁמֵי שְׁמֵי" הינו טעות העתקה מסוג דִּיטוֹגְרַפְיָה, כלומר הכפלת אותיות או משפטים, אך יתכן ואין כאן טעות אלא הכוונה לצירוף "שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם" כמו בפסוק (דב' י יד) הֵן לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ)
ישעיהו פרק יט
(א) מַשָּׂא מִצְרָיִם הִנֵּה יְהֹוָה רֹכֵב עַל עָב קַל וּבָא מִצְרַיִם וְנָעוּ אֱלִילֵי מִצְרַיִם מִפָּנָיו וּלְבַב מִצְרַיִם יִמַּס בְּקִרְבּוֹ:
ישעיהו פרק נח
(יד) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְהֹוָה וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי יְהֹוָה דִּבֵּר:
חבקוק פרק ג
(ב) יְהֹוָה שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי יְהֹוָה...(ח) הֲבִנְהָרִים חָרָה יְהֹוָה אִם בַּנְּהָרִים אַפֶּךָ אִם בַּיָּם עֶבְרָתֶךָ כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה:
תאור האל כמי ש"שונא" דבר מה
מוטיב תאולוגי משותף נוסף לספרות האוגריתית ולמקרא, הוא תאור האל כמי ש"שונא" או מתעב דבר מה, וזאת כאמצעי ספרותי להבעת סלידה מדבר מסויים. השנאה היא רגש חזק בעל משמעות גדולה במיוחד כשהמדובר בשנאתו של האל. די בשנאת האל לדבר מסויים כדי שהיא תשמש בסיס תאולוגי להצדקת הטלת איסור על אותו הדבר. תיאור "השנאה" מלמד גם על חומרת האיסור. כך למשל בעל מתואר כמי ששונא "זבח בושת, וזבח ריב וזבח פטפוט אַמְהוֹת (=שפחות שנחשבו חסרות כל ידע)". תאור זה מופיע כך (לוח ABII, ג, 17-21) "תן דבחם שנא בעל תלת רכב ערפת, דבח בתת ודבח דנת ודבח תדמם אמהת", שתרגומו:"שְׁנֵי זְבָחִים שָׂנֵא בַּעַל, שְׁלוֹשָׁה רוֹכֵב עֲרָבוֹת: זֶבַח בֹּשֶׁת, וְזֶבַח רִיב וְזֶבַח פִּטְפּוּט אִמָּהוֹת".
גם יהוה מתואר מספר פעמים במקרא כמי ששונא או מתעב מעשים מסויימים (חטאים או פולחן זר) ושנאתו זו היא ההנמקה לאיסור (דב' יב לא) "לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְהֹוָה אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם", וכן (יר' מד ד) "אַל נָא תַעֲשׂוּ אֵת דְּבַר הַתֹּעֵבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי", וכן (עמוס ה כא) "שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם".
סיכום
עד כה עסקנו בהשפעות הספרות הכנענית הקדומה על ספרות המקרא. נתנו דעתנו בעיקר על מספר אלמנטים ספרותיים המצויים בספרות הכנענית-אוגרית והמצויים גם בספרות המקראית. קיומם של אלמנטים ספרותיים אלו נתן מענה לשאלה הכיצד זה התפתחה בישראל ספרות ברמה גבוהה כבר בשלבי ההתהוות הראשונים של העם הישראלי. האלמנטים הספרותיים המשותפים שנבחנו והושוו בפרק זה כללו את תופעת התקבולות בשירה (תקבולת נרדפת, תקבול חסרה, תקבולת ניגודית, תקבולת משלימה, תקבולת המספר הנוסף ותקבולת הצלע המורחבת). כמו כן סקרנו את תופעת צמדי המילים שבתוך התקבולות (כסף- חרוץ, טל-רביבים, בית- היכל, שנה-נקף ורבים אחרים). כמו כן סקרנו את המטאפורות הייחודיות המשותפות בשתי התרבויות (רחיצה בדם, שתייה ואכילה של דמעות, ספירת ירחים ועוד). בצד התאולוגי המשותף הבחנו כי בשתי התרבויות האל מתואר כ"רוכב ערבות" הרוכב בשמים, וכן מתואר לעיתים כמי ששונא.
למען שלימות התמונה יש להוסיף כי קיימים אלמנטים ספרותיים נוספים המשותפים לשתי התרבויות, ומפאת קוצר היריעה לא הרחבנו לגביהם. הבולט שבהם הינו תופעת "נוסחאות מעבר", כשהכוונה לאוסף של צירופי לשון חוזרים ושתפקידם לקשר בין שני קטעי סיפור שונים או לרמוז על מעבר מדמות אחת לדמות אחרת או מעבר ממקום למקום. נוסחאות מעבר אלו כוללות צירופי לשון כמו: "וישא עיניו וירא", "שם פניו ל...", ויקח...את...ואת... ואת...ויצא ל...", "וישא קולו ויאמר"... (להרחבה ראה מ.ד. קאסוטו, "ספרות מקראית וספרות כנענית, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, כרך א', 24).