מיתולוגיה מקראית

עד כה עסקנו במשותף בין המיתולוגיה הכנענית לספרות המקרא. נסיים את הדיון בהפניית תשומת לב לשרידי סיפורים בעלי מאפיינים כלליים של "מיתולוגיה" המשוקעים במקרא. המונח "סיפורים מיתולוגיים" משמעו סיפורים שיש בהם מוטיבים העוסקים באל, אלים או יצורים אלוהיים שונים כמו מלאכים, בתיאור יכולותיהם, ברצונותיהם, בצרכיהם, ובעיקר בקשרים וביחסים שלהם עם בני האדם. ניתן לזהות במקרא "שרידים" לאותם סיפורים מיתולוגיים שיתכן שבחלקם היו נירחבים הרבה יותר, אך הם קוצרו בעת העריכה.

להלן מספר דוגמאות לסיפורים בעלי מוטיבים מיתולוגיים. טיבם של סיפורים מעין אלו שמעוררים שאלות רבות שנותרות ללא מענה. זה טיבן של אגדות, "יותר סימני שאלה מסימני קריאה".

"כרובים" שומרים על גן עדן

בספר בראשית פרק ג' מסופר על יצורים בשם, "כרובים", שתפקידם לשמור על גן נסתר, "גן עדן". הסיפור בעל מרכיבים מיתולוגיים הכוללים דמויות "שמיימיות" כמו הכרובים, ומקום מסתורי שספק אם ממוקם בכדור הארץ.

על פי הסיפור עצמו, גן עדן נמצא במקום ספציפי בכדור הארץ, באזור הנהרות הפרת והחידקל (בר' ב ח-יד) אלא שמקומו כמובן אינו ידוע ומעולם לא נמצא. השאלות שמתעוררות לְמִקְרָא הסיפור הן, מי הם אותם "כרובים" אלוהיים? מה הקשר שלהם ל"כרובים" שהיו במשכן (שמ' כה יט), מה עלה בגורל הכרובים הללו? מתי הם נבראו, והיכן הם נמצאים היום אם בכלל, ולאן מובילה הדרך עליה הם שומרים (בר' ג כד) "לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים".

כאמור לעיל, סוג זה של שאלות, מו בכל אגדה או סיפור מיתולוגי, נותר תמיד ללא מענה, ממש כמו השאלות מה עשו אדם וחווה בגן עדן במשך כל היום, כיצד זה שהנחש מדבר בסיפור והיום אינו מדבר, האם האל תכנן לתת לאדם וחווה את התורה, ואיך נראה היה העולם אם אדם וחווה לא אכלו מעץ הדעת, ועוד ועוד. אין לצפות לתשובה. מטרתן היחידה של אגדות היא להעביר את המסר הספציפי אותו הן משרתות, הָא וְתוּ לָא, ולא מעבר לכך. במקרים רבים, לא תמיד סיפור אחד יעלה בקנה אחד עם סיפור אחר. לֹא הֲרֵי אופייה של דמות מסויימת בסיפור האחד כַּהֲרֵי אופיה של אותה הדמות בסיפור אחר. כל השאלות לאין סוף שאפשר לשאול אודות הסיפורים ישארו ללא מענה או יביאו את השואל למחוזות המדרשיים ולסיפורים נוספים.

האל צריך מנוחה מעבודה 8888

היתכן שהאל זקוק למנוחה? בספר שמות מופיע הציווי לשמור את השבת בנימוק שהאל עצמו "נח". האל, מעצם הגדרתו כ"אל", אינו דבר פיזי, וּמִמֵּילָא אינו "עובד" ובוודאי אינו מתעייף או זקוק למנוחה. למנוחה, מן הסתם, זקוק רק גוף ביולוגי פיסי שמתעייף. נימוק המנוחה של האל הינו (על פי המקור היהוויסטי) הבסיס לאיסור עשיית מלאכה בשבת (שמ' כ יא) "וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהֹוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת". הצורך להצדיק את איסור עשיית מלאכה יצר את סיפור המנוחה בשבת. השאלות שנותרו ללא מענה הנן עד מתי נמשכה מנוחה זו, האם נמשכה רק בשבת או שמא חדל ממנוחה זו ביום ראשון עם צאת השבת הראשונה, ואם כך, מה הוא עושה היום?

ניראה כי שאלת "מנוחת האל" והבעייתיות שברעיון זה, הטרידו את בעל המקור הכהני וקיים פולמוס סמוי בשאלת מנוחת האל. המקור הכהני מתאר את האל רק כמי ש"שָׁבַת" ממלאכה ולא כמי ש"נח" (בר' ב ב-ג) "וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ ...שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ". ודוק: לא הרי שביתה ממלאכה כהרי מנוחה.

חיזוק לכך שהמדובר בפולמוס סמוי בין שני המקורות בשאלת "מנוחת" האל ניתן לראות בדברי הנביא "ישעיהו השני" המותח ביקורת על הגישה לפיה האל נזקק ל"מנוחה" (יש' מ כח) "הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ, אֱלֹהֵי עוֹלָם יְהֹוָה בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ, לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע".

יתכן כי הרעיון הכהני בדבר "השביתה ממלאכה", להבדיל מ"מנוחה", הוסף רק בשלב מאוחר יותר, עם התפתחות תפישת האלוהות. קיים סימן לעריכה מאוחרת שבה הוספו המילים "וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". ניתן לזהות בפסוק "חזרה המקשרת"^[1], המילים החוזרות פעמיים "מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (בר' ב ב) "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, (כאן התחיבה: וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל) מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה". התחיבה אם כן הינן המילים "וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל" המצויות בין שתי החזרות, והיא נעשתה לשלול את הרעיון שהאל "נח".

האל או האלים בפנתיאון פוחדים מהאדם שיהיה כמותם?!

סיפור גן עדן מתאר את פחדו של האל מהאפשרות שבני האדם יהפכו להיות כמותו שחי לעולם (בר' ג כב) "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה, פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם". החשש נוצר לאחר שבני האדם הפכו להיות כמו האל/ים ("כְּאַחַד מִמֶּנּוּ") "יודעי טוב ורע", בעקבות אכילת עץ הדעת המסתורי, ואם הם גם יאכלו מעץ החיים, הם יזכו לחיי עולם.

הסיבה, אם כן, לגירוש מגן עדן אינה עונש על אכילת עץ הדעת, אלא רק בעקבות החשש של האל לפיו בני האדם עלולים להפוך להיות כמוהו, כלומר יודעי טוב ורע החיים לנצח.

המרכיבים המיתולוגיים בסיפור כוללים את חששו של האל מבני האדם, קיומן של דמויות אלוהיות נסתרות הסובבות אותו ("כְּאַחַד מִמֶּנּוּ" בלשון רבים), וקיומם של עצים בעלי כוחות "אלוהיים" של מתן חכמה או מתן חיי נצח לבני האדם. כמובן שאין בסיפור תשובות לשאלות כמו למה מלכתחילה ניטעו העצים "עץ הדעת טוב ורע" ו"עץ החיים" דווקא בהישג ידם של אדם וחוה ולא במקום נסתר כלשהו?, האם לעצים אלו היה מראה מיוחד? למה הם נוצרו מלכתחילה, והיכן הם היום? כל מטרתו של הסיפור הינו ליתן הסברים כאלו ואחרים כמו מדוע יש מוות בעולם, ומה מקור הסבל וכו', וכל שאלה מעבר לכך תישאר ללא מענה.

האל פוחד מכוחם של בני האדם

סיפור נוסף מתאר את פחדו של האל מפני בני האדם מופיע בסיפור "מגדל בבל". על פי המסופר האל "יורד מהשמים" לראות את העיר, כאילו לא יכל לראות הכל מהשמים, וזאת לאחר שראה את המגדל שהולך ונבנה. בליבו התעורר החשש מהעובדה שבני האדם מאוחדים כעם אחד ודוברים שפה אחת, וכתוצאה מכך הם עלולים לעשות כל מה שהם רוצים. הפיתרון שמצא האל לבעיה זו הנו "לבלבל" את שפתם ולהפיצם בארץ. וזה לשון הסיפור במלואו, יש לשים לב לכך שהסיפור בנוי בצורה "כיאסטית" (מוצלבת) כך שמילה מסויימת בפסוק הראשון חוזרת בפסוק (ט') האחרון, כשבפסוק האמצעי (פסוק הא) ללא תקבולת (בר' יא א-ט):

(א) וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים:

(ב) וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם:

(ג) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר:

(ד) וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ:(ה) וַיֵּרֶד יְהֹוָה לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם:

(ו) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת:

(ז) הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ:

(ח) וַיָּפֶץ יְהֹוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר:

(ט) עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל יְהֹוָה שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהֹוָה עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ:

המרכיבים המיתולוגיים בסיפור הינה ירידת האל מהשמים לארץ, החשש מבני האדם, והפצתם של בני האדם על ידי האל ("וַיָּפֶץ יְהֹוָה אֹתָם"). הסיפור חושף את תפישת האלוהות כחלשה וככזו הפוחדת מבני האדם. אין בסיפור זה כל התייחסות לגובה המגדל שבנו, לכמות האנשים שעסקו בבניה, לשמה של אותה השפה שהיתה מדוברת על ידם מלכתחילה, כיצד ובאילו אמצעים "הפיץ" האל את בני האדם בעולם? וכיצד "בָּלַל" האל את השפה, כשתוך כדי כך נוצרות שפות חדשות?

גם כאן, מטרתו של הסיפור בעל המאפיינים האגדתיים הנו לתת הסבר כיצד מזוג אנושי אחד, האדם הראשון וחווה אשתו, נוצרו עמים שונים, ושפות שונות, ואולי אף להסביר את ראשית היווצרות העיר בבל. מכאן, שכל השאלות לעיל אודות הסיפור, חסרות כל משמעות.

האל לוקח אליו בני אדם חיים

בספר בראשית מסופר על אדם בשם חנוך ש"התהלך את האלוהים" ומסיבה זו האיש נעלם ואיננו, האל לקח אותו (בר' ה כד) "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים". הרעיון שבן אנוש "עולה לשמים" או נלקח בעודו בחיים למקום מסתורי הינו מוטיב מיתולוגי המתאר שהות בני אדם ואלים במקום אחד. אגדה זו על חנוך מתעלמת, כדרכן של אגדות, משאלות "זוטות" כמו להיכן בדיוק לקח אותו האל? מה הוא אוכל בשמים? ומה עושה כל היום אדם בחברת האל והמלאכים? שאלות אלו שנותרו כמובן ללא מענה כדרכן של אגדות.

בתקופת בית שני האמינו לנכונותן של אגדות אלו, והן שימשו כר פורה ליצירה ספרותית מיסטית, כגון ספר חנוך, ספר היובלים ומאוחר יותר בספרות ההיכלות. אנשי בית שני שאלו שאלות, כמו "מה עושה חנוך כעת בשמים" והתשובה שנתנו, מבלי לספר לנו מהיכן הם יודעים, שחנוך הפך להיות מלאך המוכר גם בשם "מֶטָטְרוֹן", ושהוא בעל תפקיד בכיר ביותר ב"פמליה של מעלה", וכלשון המדרש (בראשית, פרשת בראשית, ה, כד) "ויתהלך חנוך את האלהים, עם המלאכים הלך שלש מאות שנה בגן עדן, היה עמם ולמד מהם עיבור ותקופות ומזלות וחכמות רבות... לפי שהיה צדיק, הקדוש ברוך הוא לקחו מבני אדם ועשה אותו מלאך והוא מטטרון".

אגדה דומה בעלת מאפיינים מיתולוגיים דומים על אדם שנלקח לשמים בעודו חי הנה האגדה על אליהו הנביא שהועלה על ידי האל "בסערה" השמיימה (מל"ב ב א) "וַיְהִי בְּהַעֲלוֹת יְהֹוָה אֶת אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם...". גם כאן, סיפור אגדי זה בעל מאפיינים מיתולוגיים ברורים אינו מספק כל מידע אודות אליהו לאחר עלייתו לשמים, מה מעשיו שם מאז שנלקח והאם הוא אוכל ושותה.

בני האלוהים מקיימים יחסי מין עם בנות האדם

סיפור נוסף בעל סממנים של מיתולוגיה ניתן לראות בסיפור על "בני האלוהים" שחשקו בבנות האדם היפות (בר' ו ב) "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים". כתוצאה מכך בני האלוהים הזדווגו עם אותן בנות אדם ומזיווג מוזר זה של דבר "אלוהי" ("בְנֵי הָאֱלֹהִים") עם "בְּנוֹת הָאָדָם" נוצרו יצורי כלאיים הקרויים "אנשי השם", "הגיבורים" או "הנפילים" (בר' ו ד):

"הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי כֵן, אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם, הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם".

סיפור זה יוצא מתוך נקודת הנחה שיש דמויות כמו "בני אלים" ("בְנֵי הָאֱלֹהִים") ויש להם תשוקות מיניות ממש כמו בני האדם. לפי אגדה מיתולוגית זו יכולות להיות גם הזדווגויות בין אותם בני האלים לבין בנות האדם, זיווג שיכול להוליד צאצאים מיוחדים השונים משאר בני האדם.

מוטיבים אלו שבסיפור זה על סיפור הזדווגות בני האלוהים עם בנות האדם נפוצים גם בשאר סיפורי המיתולוגיה של העולם העתיק, כמו גם במיתולוגיה היוונית. כך למשל, על פי המיתוס בספרות אוגרית, היו לאל "אל" שתי נשים מבנות האדם, והן אלו שילדו את האלים הללו, "שָׁחַר" ו"שָׁלֵם"^[2]. קיימת דעה במחקר לפיה הסיפור המקראי הזה נועד להתפלמס כנגד סיפור מיתולוגי זה בדיוק. הסיפור המקראי בא להדגיש כנגד המיתוס הכנעני כי אותם צאצאים של היחסים בין "בְנֵי הָאֱלֹהִים" ל"בְּנוֹת הָאָדָם" ("הַנְּפִלִים", "הַגִּבֹּרִים" ו"אַנְשֵׁי הַשֵּׁם") הינם בסך הכל בני אדם, בני תמותה רגילים, ואינם אלים בשום צורה בהיותם בני תמותה (בר' ו ג) "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה, לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר, וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה".

הסיפור בספר בראשית נועד להדגיש שמוצאם של "הענקים" או "הנפילים" אינו חלילה מהאל עצמו אלא רק מאותם "בְנֵי הָאֱלֹהִים", שהם ספק מלאכים ספק משרתי אל, ובכך מרחיק את האל עצמו מכל אפשרות של הזדווגות עם בני אדם, וזאת בניגוד לסיפורי המיתולוגיה הכנעניים^[3]. וכך מנסח את הדברים יאיר זקוביץ:

"קיומו של מנגנון אדמיניסטרטיבי והכשרתם של סופרים מיומנים אפשרו את כתיבת המסורות, אך הדחף לכתיבה נבע, כפי שציינו לעיל, מתוכנן של המסורות בעל פה. מאחר שהסביבה כולה הייתה אלילית...הסיפורים לא נכתבו מתוך רצון לשעשע, אלא אדרבה, מן הצורך האקוטי לשוות להם גירסה רשמית אשר תדחק את רגליהן של הגרסאות הרווחות בקרב העם...הכותבים היו חייבים אפוא להלך על חבל דק המתוח על פני תהום: מצד אחד בקשו לבער את היסודות המיתיים, ומצד שני ניסו לשמר ככל האפשר יסודות המוכרים מן המסורת העממית. ראשית הכתיבה היא אפוא צעד ראשון של התהליך הפרשני, ואם תרצו- התהליך המדרשי. (27) מעשה בני האלוהים ובנות האדם (בר' ו א-ד), סיפור קצרצר זה כצורתו במקרא הוא דוגמה מובהקת למאבק במיתוס על דרך הפולמוס הסמוי, אגב שימור קווי העלילה המקוריים מכאן, ושינוי משמעו מכאן, בבחינת תוכו זרק וקליפתו אכל"^[4].

סיפור זה על אותם בְנֵי הָאֱלֹהִים העושים כרצונם עם נשים מחזק את ההשערה שהיו קיימים בעבר מיתוסים נוספים שקדמו לסיפור הבריאה המוכר מספר בראשית. סיפורים אלו נגנזו על ידי העורכים הקדומים, ולא נכנסו למקרא.

הרעיון של קיומם של אותם "הַנְּפִלִים", "הַגִּבֹּרִים" ו"אַנְשֵׁי הַשֵּׁם", אינו ייחודי רק לספר בראשית, אלא ניתן למצוא אותו במקומות נוספים במקרא. בספר במדבר מסופר שהמרגלים ראו את אותם יצורים במו עיניהם בארץ כנען (במ' יג לג) "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים". פסוק זה עולה בקנה אחד עם התפיסה לפיה העם "האמורי" היה סוג של "נפילים" ענקים (עמוס ב ט) "וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם, אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים". איזכור נוסף של יצורים בני ענק מיתולוגיים אלו נרמזים בדברי משה עצמו בספר דברים (ב י-יא) "הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ, עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים, רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים". בספר יהושע מסופר כי יהושע בן נון היה זה שהכחיד את אותם הענקים (יהו' יא כא) "וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיַּכְרֵת אֶת הָעֲנָקִים", ובכך ניתן "הסבר" לקוראים מדוע לא ניתן לראות יותר ענקים בעולם. למותר לציין כי שרידי "הַנְּפִילִים", "בְּנֵי עֲנָק", או "רְפָאִים" מעולם לא התגלו, כפי שמנסח את הדברים יעקב חיים טיגאי:

"המחקר הארכאולוגי בימינו לא חשף אלא מעט שרידי עצמות אדם גדולות מן הממוצע בארץ ישראל. לעומת כל הנסיונות האלה למצוא רקע ריאלי לענקים, רבים סבורים שכל העניין אינו אלא אגדה, פרי הרושם שעשו הערים הבצורות "בשמים" ועוד שרידי מבנים אדירי מימדים בארץ"^[5].

סיפורים אלו, כמו כל אגדה מיתולוגית אינם מסבירים למשל מה היה גובהם של אותם ענקים, וכיצד זה יתכן שנותרו ענקים כלשהם אחרי (סיפור) המבול שהשמיד את כל האנושות מלבד נוח וצאצאיו שלא היו מגזע הענקים. שאלת הישרדותם של הענקים בזמן המבול העסיקה את חז"ל שהשיבו על כך שעוג מלך הבשן, שהיה אחד מהענקים^[6], נאחז בתיבה של נוח שצפה, ויש שאמרו שנוח אף האכילו. המדובר כמובן בפרשנות מדרשית בעלת אופי אגדי החורגת לגמרי מפשוטו של מקרא. וכך מופיעים הדברים בתלמוד שמשיב על השאלה כיצד זה עוג שרד את המים הרותחים^[7] של המבול (בבלי, זבחים קיג ע"ב):

"אַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל, בְּרוֹתְחִין קִלְקְלוּ וּבְרוֹתְחִין נִדּוֹנוּ! וּלְטַעְמֵךְ, תֵּבָה הֵיכַי סַגִּיא! וְעוֹד, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הֵיכָא קָאֵי? אֶלָּא נֵס נַעֲשָׂה לָהֶם, שֶׁנִּצְטַנְּנוּ בְּצִדֵּי הַתֵּבָה". המדרש אינו מסביר מדוע זכה עוג שיקרה לו הנס?

במדרש מאוחר יותר מסופר על נוח שהאכיל את עוג (פרקי דרבי אליעזר פרק כג) "וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה- וְחוּץ מֵעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן שֶׁיָּשַׁב לוֹ עַל עֵץ אֶחָד מִן הַסֻּלָּמוֹת שֶׁל הַתֵּבָה, וְנִשְׁבַּע לְנֹחַ וּלְבָנָיו שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם עֶבֶד עוֹלָם. מֶה עָשָׂה נֹחַ, נָקַב חוֹר אֶחָד בַּתֵּבָה וְהָיָה מוֹשִׁיט לוֹ מְזוֹנוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם". לפי אגדה מדרשית זאת, נוח החליט על דעת עצמו להציל את עוג אחרי שנשבע להיות לו לעבד. האם עוג אכן היה לבסוף עבד של נוח? לא מסופר עליו דבר על לסיפור יציאת מצרים.

אדם הופך לגוש מלח והסיבה להיווצרות מקום שומם חסר חיים

סיפור אשת לוט שהפכה להיות "נְצִיב מֶלַח" מזכיר סיפורים מיתולוגיים אחרים בהם אדם הופך להיות אבן סלע אן חלק מהר. כך למשל במיתולוגיה היוונית מסופר שכל מי שהביט במדוזה (Medusa), מפלצת בעלת שיער נחשים, נהפך לאבן. כך גם דמות בשם ניובה (Niobe) במיתולוגיה היוונית היתה אם שהפכה לסלע לאחר שהתגאתה בכך שיש לה ילדים רבים יותר מהאלה לטו (Leto). ניובה הפכה להיות סלע על הר, שממנו זולגות דמעות תמידיות. גם על אטלס (Atlas) מסופר שנהפך להר ענק, הרי האטלס בצפון אפריקה.

הרעיון משותף בסיפורים האלה של הפיכת אדם לאבן או להר הוא מוטיב מיתולוגי נפוץ מאוד. הוא מסביר לפעמים: צורת הרים מסויימים או סלעים מיוחדים, או מקומות טבע שנראים "כמו דמות אדם". ולנו יש את "אשת לוט" חסרת השם. כפי הניראה, גם סיפור זה בא לתת הסבר כלשהו, אולי הסבר להימצאותו של מלח רב באזור או הסבר לקיומו של סלע כלשהו המזכיר בצורתו אדם.

גם כאן, הסיפור הקצר על אשת לוט אינו מתיימר לתת הסבר לשאלות כמו מדוע אסור היה להביט לאחור, מדוע אשת לוט התעקשה להביט לאחור, מדוע העונש היה כל כך חמור, ולמה דווקא עונש מוזר כל כך. פרשנים מאוחרים ניסו להסביר בדרכם היצירתית חלק מהשאלות. כך למשל כתב רבינו בָּחְיֵי שאשת לוט האומללה התעקשה להביט לאחור כי "נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ על בנותיה הנשואות בסדום, והביטה לאחריה לראות אם הולכות אחריהם, וראתה השכינה אחריה ונעשית נציב מלח". כלומר מראה השכינה גרם לאשת לוט לההיפך לניב מלח דווקא. על סמך מה מתבסס המקור של פרשנותו של רבינו בָּחְיֵי? והרי המושג "שכינה" אינו מצוי בכל המקרא, למה הפירוש הזה לא נכתב במפורש בתורה, ולמה מראה השכינה הפך אותה ל"נציב מלח" ולא "נציב סוכר" או כל דבר אחר? ועוד שאלות רבות נוספות שהתשובות עליהן רק יולידו שאלות נוספות לרוב.

אדם נאבק עם אל או עם יצור עליון

סיפור יעקב הנאבק עם כוח עליון מסתורי מכיל גם הוא מוטיב מיתולוגי, מאבק בין אלוהות לבן אנוש (בר' לב כה- לג):

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר...וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר...כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים... וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל, כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים... עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה".

סיפור מיתולוגי זה זה אינו מסביר את סיבת המאבק וכיצד זה שאותו איש אלוהי אינו מצליח להתגבר על יעקב, מדוע כוחו של אותו גורם אלוהי היה רק בשעות לילה ולכן הוא מבקש בבוקר שיעקב ישחררו ("שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר"). מוטיב סיפורי זה של אובדן הכח בשעות היום חוזר אף הוא בסיפורי מיתולוגיה אחרים. כך למשל, רוחות רפאים (Ghost) במסורות רבות בפולקלור עולמי מופיעות בלילה ונעלמות עם הזריחה. הרעיון הוא שאור השמש מסלק את כוחות "העולם האחר".

כפי הניראה הסיפור הקצר אודות מאבק יעקב במלאך נועד לתת הסברים לשלושה דברים שונים. האחד הסבר אודות משמעות השם "ישראל" ("כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים"). השני, הסבר למקור השם "פְּנִיאֵל" (כלומר פְּנֵי הָאֵל, "כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי") שהיה שמו של מקום יישוב בתקופה המקראית (שופ' ח ח) המוכר גם בשם "פְּנוּאֵל" (בר' לב לב). השלישי, הסבר למנהג שלא לאכול את גיד הנשה ("עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה").

יתכן וסיפור זה על יעקב הנלחם במלאך, שהיא דמות "אלוהית" בצורה זו או אחרת, נתפש בשלב מאוחר יותר כסיפור "אלילי" או "מיתולוגי מידי" בעיני עורך מקראי מאוחר שמצא לנכון לשנות מעט את הסיפור המקורי. כדי לבטל את האפשרות שהמדובר במאבק בין מלאך לאדם הוא בחר להוסיף בתחילת הסיפור כי מי שנאבק ביעקב היה בעצם רק "אִישׁ" עלום שם (בר' לב כה) "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". אלא שתוספת זו אינה הרמונית עם המשך הסיפור ממנו עולה כי המדובר בעצם במלאך אלוהי (פס' כט-ל) "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל...וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים".

ההבנה כי לפנינו סיפור מיתולוגי בדבר מאבק עם מלאך דווקא ולא עם "אִישׁ" מקבלת חיזוק מדברי הנביא הושע המזכיר מאבקו של יעקב עם "אלוהים" (הושע יב ד-ו):

"בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו, וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים, וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל, בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל, יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ, וַיְהֹוָה אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת יְהֹוָה זִכְרוֹ".

שירת הנביא משמרת מסורת מעט שונה אודות מאבק של יעקב בגורם אלוהי ("אֱלֹהִים") המעדנת את המונח "אֱלֹהִים" למשמעות של "מַלְאָךְ" ("וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ"), כפי שמנסח את הדברים יאיר זקוביץ:

"המלים 'וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ' הן תוספת מאוחרת הבאה לעדן את המסורת: לא באלוהים נאבק יעקב, אלא במלאך. החילוף מאלוהים (אל) למלאך חִיֵּב במציאת דרך אלטרנטיבית להסבר הרכיב 'אֵל' בשם 'ישראל', וזה נמצא במלת היחס 'אֶל' ("אֶל מַלְאָךְ")"^[8].

הסיפור כפי שמוצג בספר הושע משמר או רומז על מסורות קדומות מעט שונות אודות הסיפור על מאבקו של יעקב, מסורות שלא נכנסו לסיפור המקראי וצונזרו. כך למשל, הסיפור שמזכיר הושע אודות המלאך "בית אל" שבכה והתחנן ("וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל"), הקשר ל"בית אל", והתוספת המסתורית "יְדַבֵּר עִמָּנוּ, וַיְהֹוָה אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת יְהֹוָה זִכְרוֹ". לא ברור מי דיבר עם מי? ("יְדַבֵּר עִמָּנוּ") וכיצד יש להבין את הקשרן של המילים "וַיְהֹוָה אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת יְהֹוָה זִכְרוֹ".

חז"ל התעניינו לדעת איזה מלאך היה זה שאיתו יעקב נאבק, ולשטתם היה זה " שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָיָה", מעין המלאך השומר עליו או על על העם האדומי, וכלשונם (בראשית רבה, וישלח, עח):

""כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל- נִתְגּוֹשַׁשְׁתְּ עִם הָעֶלְיוֹנִים וְיָכֹלְתָּ לָהֶם, וְעִם הַתַּחְתּוֹנִים וְיָכֹלְתָּ לָהֶם, עִם הָעֶלְיוֹנִים זֶה הַמַּלְאָךְ, ר' חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָיָה".

שאלה נוספת שעניינה את חז"ל היתה מי ניצח במאבק, וכפי הניראה אין תשובה ברורה לכך. וכך נאמר במדרש שיר השירים רבה, ג:

"וְיֵאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, אֵין אָנוּ יוֹדְעִין מִי הָיָה בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל מִי, אִם הַמַּלְאָךְ הָיָה בִּרְשׁוּת יַעֲקֹב וְאִם יַעֲקֹב בִּרְשׁוּת הַמַּלְאָךְ".

וזה לשון הסיפור במלואו (בר' לב):

(כה) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: (כו) וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ: (כז) וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי: (כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: (כט) וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: (ל) וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם: (לא) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי: (לב) וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ: (לג) עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה:

משתה וסעודה תוך התבוננות האל

סיפור מיתולוגי קצר שבספר שמות מתאר ארוחה שמשתתפים בה משה, אהרון ושניים מילדיו יחד עם שבעים מזקני ישראל, תוך שהם צופים באלוהי ישראל (שמ' כד ט-יא):

(ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: (יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ:

המדובר בסעודת פולחן חגיגית שבה נוכח האל או לפחות ניתן לראותו תוך כדי האכילה. מוטיב סעודה של בני אדם בקרבת האל או בנוכחותו הינו מוטיב חוזר בסיפורים מיתולוגיים. במיתולוגיה היוונית האלים מתכנסים לסעודות בהר ה"אולימפוס" ובכמה סיפורים בני אדם מוזמנים או מצליחים להגיע לשם. דוגמה מפורסמת היא הסיפור על טנטלוס ( Tantalus) שהוזמן לסעודת האלים, אך פגע בכבודם בכך שגנב ממזונם ולכן נענש קשות. עונשו של טנטלוס היה לעמוד רעב וצמא בבריכת מים תחת עץ פרי בעל ענפים נמוכים, ובכל פעם שהתכופף לשתות ממי הבריכה, נסוגו המים בטרם הספיק ללגום מהם, ובכל פעם ששלח ידו לקטוף פרי, התרוממו הענפים שנשאו את הפרי הנכסף מעבר להישג ידו. מכאן הביטוי "ייסורי טנטלוס" מתאר מצב שבו השגת המטרה נכשלת ברגע האחרון שוב ושוב. גם במיתולוגיה הנורדית הלוחמים שנפלו בקרב סועדים עם האלים מדי יום.

לדעת חוקרי מיתולוגיה המשמעות הסמלית של המוטיב היא לסמן ברית או קשר מיוחד עם האל או מעבר זמני של אדם אל מרחב אלוהי באישורו.

ניתן להעריך כי במקור, סיפור מיתולוגי זה היה ארוך יותר ועבר קיצור משמעותי בשלבי העריכה המאוחרת. רמז לכך כי הסיפור שלפנינו קוצר מגירסתו המקורית ניתן לראות במשפט הסתום (שמ' כד יא) "וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ". אם האל "לא שלח ידו" באצילי ישראל, "מִכְּלַל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן", לומר שבאחרים שלח את ידו, ויתכן והיו פרטים נוספים בסיפור המקורי.

מדוע האל "לֹא שָׁלַח יָדוֹ" באותם האצילים? וממתי ניתן לראות את האל, והרי נאמר במקום אחר (שמ' לג כ) "וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם- וָחָי".

נראה כי יש ליישם גם בסיפורים מעין אלו את הכלל שנקבע בתקופת "הגאונים"^[9] (תשובות הגאונים - הרכבי סימן שנג) "וְאֵלּוּ כֻּלָּן מִדְרָשׁוֹת, הֵן וְאַגָּדוֹת, אֵין מַקְשִׁין (=שואלים קושיות) עליהן, דתנו רבנן 'אֵין מַקְשִׁין בַּהַגָּדָה".

ירידת אוכל מהשמים

סיפור מיתולוגי נוסף הוא המסופר בספר שמות על אוכל פילאי שירד מהשמים לארץ ושמו "מָן" (שמ' טז ד) "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם". על פי המסופר, האוכל ירד מהשמים בנדודי בני ישראל במדבר, וכי נשמרה "דוגמית" ממנו בצנצנת "לפני יהוה" למשמרת זיכרון לדורות הבאים (שמ' טז לג) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם".

אין אף ספר מקראי היודע לספר דבר מה על אותה הצנצנת, מה עלה בגורלה במהלך הדורות, כיצד היא נראתה, האם וכיצד היא הועברה מהמשכן למקדש ומדוע נעלמו עקבותיה ללא הותיר סימן כלשהו באחד מסיפורי המקרא.

אדמה פוערת פיה וירידת בני אדם חיים לממלכת השאול

סיפור קורח ועדתו מסתיים בצורה המזכירה מוטיב מיתולוגי כשמסופר שקורח ועדתו ירדו "חַיִּים שְׁאֹלָה" אחרי שהאדמה "פתחה את פיה" (במ' טז לב) "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם ... וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה". הַשְּׁאוֹל נחשב בתקופה המקראית למקום משכנם של המתים, ולא ברור מהסיפור מה הכוונה שהם ירדו לשאול בעודם חיים. עונש מוזר זה, ספק חיים ספק מוות בתוך "השאול", הנו בעל מאפיינים ברורים של מיתולוגיה, נוסף לכך ש"אדמה פותחת את פיה", ו"בולעת" את האנשים היורדים לתוכה.

מוטיב זה של החיים בשאול מזכיר את הסיפור המיתולוגי על האל "תמוז" שעל פי המיתולוגיה השומרית שוהה מדי שנה בשְׁאוֹל תַּחְתִּית עם אחותו התאומה. וזה לשון הסיפור:

במדבר פרק טז

(לב) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ:(לג) וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל:(לד) וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ:(לה) וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְהֹוָה וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת.

צבא השמים משתתף במלחמה

סיפור נוסף בעל מאפיינים מיתולוגיים הינו סיפור מלחמת ברק ודבורה לפיו כוכבי השמים השפיעו על תוצאות המלחמה, כפי שמתואר בשירת דבורה (שופ' ה כ) "מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם, נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא". כפי הניראה אין המדובר ב"מטאפורה ספרותית" שעשתה שימוש במלחמת הכוכבים רק לתפארת המליצה, אלא הכוונה ממש להשתתפותם של הכוכבים במלחמה. בתקופת המקרא רווחה האמונה ב"צבא השמים" ולכן גם נקבע האיסור לעשות פסל ותמונה שלהם מחשש שיעבדו את אותם גרמי השמים (דב' ד יט):

"וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם".

מהמקרא עולה כי עד לשלהי ימי הבית הראשון רווחה האמונה בכוחם של הכוכבים ו"צבא השמים". מסופר על המלך מנשה שהנהיג את פולחן "צבא השמים" גם בבית יהוה עצמו בירושלים (דה"ב לג ה) "וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית יְהֹוָה". רק אחרי "מציאת ספר התורה" בימי המלך יאשיהו הוצא פולחן צבא השמים מהמקדש (מל"ב כג ד):

"וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת כֹּהֲנֵי הַמִּשְׁנֶה וְאֶת שֹׁמְרֵי הַסַּף לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל יְהֹוָה אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם וַיִּשְׁרְפֵם מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם".

עד כאן דוגמאות לסיפורים מיתולוגיים במקרא.

לסיכום השער השלישי

בשער זה עמדנו על המשותף בין הספרות הכנענית-אוגריתית לספרות המקראית. כדוגמאות למוטיבים משותפים סקרנו את התִּקְבּוֹלוֹת השונות בשירה (תקבולת נרדפת, תקבול נמשכת, תקבולת ניגודית, תקבולת משלימה, תקבולת "המספר הנוסף" ותקבולת "הצלע המורחבת"). כמו כן הודגמו צמדי המילים שבתוך צלעות התקבולות (כגון הצמד "ארץ-עפר", "עולם-דור ודור", "אויב-קם", "ראש-קודקוד" ועוד). סקרנו מוטיבים תאולוגיים משותפים כמו "החופש למתים" בשאול, תאור האל כ"רוכב ערבות", הזכרנו שמות משותפים כמו דנאל-דניאל ואיוב, וסיימנו בשרידי המיתולוגיה הכנענית המשוקעת במקרא, המלחמה במפלצות-אלים כגון לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִיחַ, נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן, יָם, והתנין.

הזיקה התרבותית החזקה בין שתי התרבויות היא העומדת מאחורי הנסיון המקרא להתרחק מכל דימוי "כנעני", ומאחורי הציווים לנתק כל מגע עם עמי כנען.

בשער הבא נעמוד על השפעות מסופוטמיות על המקרא, כמו גם השפעות מתרבויות האזור, תרבות חת ומצרים. הולך להיות מעניין. הנאה מובטחת.